שתיווי נ' משטרת ישראל - מטא"ר מדור הגנת הסביבה

החלטה

ערר על החלטת בית המשפט השלום בנתניה (כב' השופטת שירה בן שלמה) במסגרתה נדחתה בקשתו של העורר להפחתת סכום הערבות לשחרור המשאית של העורר מסוג וולו 420 מ.ר. 3444515 (להלן: "המשאית") כפי שנקבע בהחלטת בית משפט קמא ביום 30.7.09.

להלן העובדות הרלוונטיות:

1. העורר הינו הבעלים של המשאית.

2.ביום 12.6.09 נתפסה המשאית על ידי המדור לאיכות הסביבה של משטרת ישראל, בחשד לעבירות של איסור לכלוך והשלכת פסולת, ניהול עסק ללא רישיון ומטרד לציבור (עבירות לפי סעיפים 2+13 לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד- 1984, עבירה לפי הסעיפים 4+14+15 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח- 1968 ועבירה לפי סעיף 215 (א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977).

3.העורר הגיש לבית משפט השלום בנתניה בקשה להחזרת המשאית בתנאים, בטענה כי תפיסת המשאית מסבה נזקים כלכליים אדירים הנגרמים לפרנסתו ולפרנסת בני משפחתו.

המשיבה התנגדה להחזרת המשאית ועתרה להמשך תפיסתה לצורכי חילוט. המשיבה טענה כי המשאית נתפסה כדין, על פי סמכותה מכח סעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)(נוסח חדש), התשכ"ט -1969 המאפשר לה לתפוס נכסים אם יש יסוד סביר להניח כי שמשו לביצוע עבירה, או ישמשו לביצוע עבירה וכן לצורך שמירתם כראיה בהליך משפטי.

4.ביום 30.7.09 נעתר בית משפט קמא (כב' השופטת שירה בן שלמה, ה"ת 5828-07-09) לבקשה והורה על שחרור המשאית בתנאים, לרבות הפקדת מזומנים או בערבות בנקאית בסך 70,000 ₪.

5.לאחר שחלפו כ- 6 שבועות והעורר לא הפקיד את המזומנים, הוגשה מטעמו "בקשה דחופה להפחתת סכום הערבות", בטענה כי ידו אינה משגת להשיג את הסכום הנ"ל והסכום שנקבע אינו משקף את יכולתו הכלכלית האמיתית ומשכך תסוכל החלטת בית משפט קמא שהורה לשחרר את המשאית.

6.המשיבה התנגדה לבקשה ובפתח תגובתה (בכתב) טענה כי בית משפט השלום אינו מוסמך לדון בבקשה והדרך היא להגיש ערר לבית המשפט המחוזי. לחילופין, לא נתגבשו במקרה הנידון התנאים לעיון חוזר כפי שפורטו בסעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו- 1996.

לגופו של עניין, סמכה המשיבה טיעוניה על החלטת בית משפט בבקשה להחזרת התפוס וביקשה לדחות את הבקשה מהטעמים שפורטו בהחלטה. עוד נטען כי בינתיים הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בכפר סבא.

7.ביום 21.9.09 דחה בית משפט קמא את הבקשה בקובעו "כי יש ממש בתגובת המשיבה וכי בהעדר עילה לעיון חוזר הבקשה נדחית".

על החלטה זו של בית משפט קמא נסב הערר שבפני. למרות שבפועל הערר מתייחס להחלטה הראשונה שניתנה על ידי בית משפט קמא במסגרתה נקבעו תנאי השחרור של המשאית.

8.העורר שב ומשיג על התנאים שנקבעו על ידי הערכאה דלמטה לשחרור המשאית.

נטען כי מצוקתם הכלכלית של העורר ומשפחתו מסכלות את האפשרות לשחרר את המשאית, מזה 6 חודשים, ובכך מתרוקנת החלטת בית המשפט מתוכן. עוד טען כי תנאי ההפקדה אינם מידתיים מאחר ואינם ניתנים למימוש על ידי העורר.

דרישת הערבות, כך הוא טוען, נועדה להבטיח את חילוט כלי הרכב בסיום ההליך הפלילי, אם יוחלט על כך ולא על מנת לשמש אמצעי ענישה וניתן להבטיח את החילוט בדרכים אחרות במידה והחילוט אכן יבוקש בתום ההליך.

ב"כ המשיבה מתנגדת לבקשה וסומכת עמדתה על החלטתו של בית משפט קמא. נטען כי בכונת המשיבה לבקש את חילוט המשאית בסוף ההליך, כי מדובר בעורר שבשנים 2008-2009 נפתחו כנגדו 5 תיקים של השלכת פסולת ברשות הרבים וישנם תיקים נוספים שיוגשו בתקופה הקרובה. ב"כ המשיבה הגישה פסיקה התומכת בטיעוניה לפיה במקרים דומים הורה בית המשפט על חילוט הרכב בסופו של ההליך.

9.דיון

אין חולק כי המשאית נתפסה כדין מכוח סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)[נוסח חדש], התשכ"ט- 1969 (להלן: "הפקודה").

לעניין השיקולים העומדים בבסיס קביעת התנאים לשיחרורו של חפץ תפוס (מכוח סעיף 34 לפקודה), נפסק כי בשקלול האינטרסים יש להעריך מצד אחד את מידת הצורך בהשארת תפוס בידי המשטרה ומצד שני, יבחנו ההבטים הנוגעים בטיבו של החפץ מבחינת בעל הקניין. מקום בו ניתן למצוא נוסחת איזון נאותה, ראוי להחילה, תוך שחרור התפוס אגב קביעת תנאים מידתיים הולמים להגשמת תכלית משולבת של הגנה על האינטרס הציבורי ושמירה על זכויות הפרט.